#weremember

אושוויץ וקרקוב 2025

ברוכים הבאים

לדף התיעוד של מסע הפרויקט לאושוויץ במסגרת תוכנית החינוך על השואה של בית הספר Geschwister-Scholl-Schule בבנסהיים.

האתר הזה נוצר לרגל מסע זיכרון בין-בתי-ספרי, אשר נתן לתלמידים ישראלים וגרמנים את ההזדמנות להתמודד לעומק עם ההיסטוריה של הנאציזם, השואה והשלכותיה.

במהלך המסע ביקרנו באתרי זיכרון שונים, השתתפנו בסיורים מודרכים, פגשנו עדת שואה, אספנו רשמים אישיים וביקרנו במחנה הריכוז לשעבר "אושוויץ-בירקנאו".

התכנים, הטקסטים, התמונות והרפלקציות האישיות המוצגים כאן מתעדים את שחווינו ומיועדים לעורר למחשבה.

מטרתנו היא לשמר את הזיכרון בחיים, להפוך את ההיסטוריה למוחשית ולטפח תודעה של אחריות, זכויות אדם ואומץ אזרחי בהווה - ברוחם של אלה שעל שמם נקרא בית ספרנו, סופי והאנס שול, ומאבקם בעוול וברדיפה.

פגישת הכנה

ההמתנה הגיעה לסיומה; סוף סוף הרגע הגיע. לאחר המכשול הראשון בסוף 2024 - כלומר, שלא יכולנו, בשל המצב הפוליטי, לארח את האורחים הישראלים שציפינו להם כל כך בגרמניה - נותרו רק כמה ימים עד ליציאה למסע.

ציפינו בקוצר רוח להזדמנות הייחודית לנסוע לקרקוב יחד עם תלמידות ותלמידים מישראל במסגרת ״חינוך על השואה 2025״ ולבלות איתם שבוע שלם. באתר עצמו תוכננו פעילויות מיוחדות, כמו ביקורים במחנה הריכוז הראשי "אושוויץ I" ובמחנה ההשמדה "אושוויץ II–בירקנאו".

כדי להפוך את כל זה למציאות, נפגשנו ביום שישי, 7 במרץ 2025, לפגישת הכנה בפורום של בית הספר Geschwister-Scholl-Schule (GSS). לשם כך תוכנן תוכן דו-שלבי: החלק הראשון היה תחת הכותרת "מעולם לא נשאל - מעולם לא סופר", בו הציגו העיתונאי מר ריבזאמן והגברת לוקנבאך מהמרכז הפוליטי של מדינת הסן את הספר הנושא אותו שם. החלק השני הוקדש להיבטים הארגוניים והתוכניים הנוספים.

כאשר הפורום התמלא לאט אך בטוח, ואחרי שכל אחד כבר זרק מבט לעבר שולחנות האוכל העמוסים, התחלנו סוף סוף. לאחר דברי פתיחה של מר שטריקר (מנהל בית הספר), מר טריר (ראש תחום ביה"ס), וגברת קירמאייר (מנהלת המרכז), התחלנו בחלק הראשון של התוכנית.

לשם כך הגיעו במיוחד: רפאל הרליך - צלם וכרוניקן של חיי היהודים, העיתונאי של FAZ האנס ריבזאמן, מאיר שצאנקובר - מנהל בתי העלמין היהודיים בפרנקפורט, וכן הגב׳ לוקנבאך - שהנחתה את הקריאה. כל האנשים הללו היו שם כדי לשוחח איתנו, תלמידי שכבות Q2 ו-E2, על הספר שכתבו ריבזאמן והרליך.

הספר מציג סיפורים של ניצולי שואה שונים - כל אחד מלווה בתמונה שצילם הרליך ובטקסט מאת ריבזאמן. לאחר מכן יכולנו לשאול שאלות את הדמויות שהיו נוכחות באירוע (הרליך ושצאנקובר), וצפינו במקטעים מתומצתים ממסע האושוויץ הקודם.

במהלך השיחות הללו דיברנו לעומק על נושאים כמו בניית גשרים בין תלמידים יהודים לגרמנים, המאבק באנטישמיות, ובעיקר על השתיקה של ניצולי השואה ובני משפחותיהם. משפטים חזקים במיוחד הותירו עלינו רושם עמוק, למשל:

"חיינו על מזוודות ארוזות" (מאיר שצאנקובר),,

שנשאל מחדש כעבור רגע קצר:

"האם באמת פרקנו את המזוודות, או שנצטרך לארוז אותן מחדש?"

כך הובהר עד כמה תפקיד החינוך בנושא זה חשוב. יש להסביר, אבל בעיקר - להיפגש. וזה בדיוק הסיבה שלשמה התכנסנו בפורום:

אנחנו לא רוצים רק לקרוא, לשמוע ולצפות בהיסטוריה - לא, אנחנו רוצים לחוות אותה מקרוב, ולפגוש את ניני הקורבנות, שאותם דיכאו - ואף רצחו - אבות אבותינו. כל זאת כדי להבין לעומק את הטרגדיה ההיסטורית. עם התובנות שנרוויח, נוכל להשפיע על אנשים רבים נוספים - ולמנוע אסונות דומים בעתיד.

ובדיוק באלו ההיבטים עסק החלק השני של פגישת ההכנה: איך נוכל להגשים את מטרתנו בשבוע הקרוב.

לאחר התחזקות טעימה ממטבח בית הספר GSS, ולאחר שיחות ראשונות בין תלמידים - חלקם לא הכירו כלל - וכן שיחות עם מר בתה, בנו, והגברת קאס (נציגת קרן בתה התומכת כלכלית בפרויקט), נכנסנו סוף סוף ללב העניין.

אבל בדיוק כששוב התכנסנו והוצג לנו לוח הזמנים - כולל ביקורים באושוויץ I ובירקנאו, פגישה עם עד.ת שואה וחגיגת השבת - צצה התערבות הגורל:

קול רם משמאל קרא:

"מר טריר, מר בורכרט - כל הטיסות ביום שני משדה התעופה בפרנקפורט בוטלו!"

כמובן ש-ver.di (האיגוד המקצועי) היה חייב לשבות דווקא כשעמדנו לצאת למסע אולי המשמעותי ביותר בחיינו עד כה. השקט שהשתרר עד כה - נעלם בן רגע. הטיסה שלנו בוטלה? מה עכשיו? לא חלפה דקה - חוץ מבדיקת עובדות קצרה מצד המורים המלווים, מר בורכרט והגברת הופ-רנר - וכבר עמד הראשון מאחורי הקלעים, שני טלפונים בידיו, כדי לברר מה עושים הלאה.

כדי לנסות להרגיע אותנו - טוב, זו הייתה יותר מחווה נעימה - קיבלנו את תיקי ההפתעה שחיכו לנו, עם ספרות מעניינת בנושא אושוויץ ואנטישמיות, כרטיסי הטיסה שלנו ולוח הזמנים (שעכשיו נראה מוטל בספק) לשבוע הקרוב. בהמשך פגשנו גם את שאר הנושאים הארגוניים, ונמסרו לנו פרטי מסע אחרונים - למשל העובדה שנלווה אלינו סוכן מוסד לטובת ביטחון התלמידים הישראלים.

הקורא הקשוב בוודאי שואל את עצמו עכשיו:

"אז איך בסופו של דבר תכננתם להגיע לפולין?"

ובכן, גם עבורנו, באותו רגע, זו הייתה שאלה פתוחה. הייתה תקווה לטיסה כבר ביום ראשון בערב, או לחלופין בבוקר יום שלישי - ואפילו דובר על נסיעה באוטובוס...

ובתוך כל ההמולה, הייתה דמות אחת, שטרם הוזכרה, שעקבה בשקט אחרי מעשינו: אלכסנדר יורגס, עורך FAZ לאזור ריין-מיין. אם לא כבר חיפש שיחה קצרה בזמן הפסקה או הפוגה, הרי שהיה שם מההתחלה, מתכונן איתנו למסע, וכותב בשקט ובחריצות את כל מה שנאמר. בזכות קרן בתה הייתה לנו הזכות ללוות עיתונאית לאורך כל המסע - כך שנוכל גם לשתף את החוויה שלנו בכתבה שתתפרסם בעיתון FAZ ולהביא את הפרויקט הייחודי הזה לידיעת הציבור הרחב.

יום 1

לאחר נסיעה ארוכה באוטובוס שנמשכה 14 שעות, הגענו סוף סוף ליעדנו: קרקוב. במקור תכננו לטוס, אך בעקבות שביתה שפורסמה בהתראה קצרה מצד איגוד העובדים ver.di, נאלצנו לבטל את הטיסה. המורות והמורים שלנו ארגנו ברגע האחרון נסיעה באוטובוס - אתגר שנוהל בהצלחה וללא תקלות.

במהלך הנסיעה שררה אווירה עליזה, אך ככל שהתקרבנו לקרקוב, החלה להיות מורגשת מתיחות מסוימת. לצד ההתרגשות ממפגש עם הקבוצה הישראלית ומהימים הקרובים, הורגשה גם דריכות שקטה. אף אחד מאיתנו לא באמת ידע למה לצפות.

כשהגענו למלון, קיבלו אותנו בחום. למרות אובדן קטן - רמקול מוזיקה שנשכח בדרך - שמחנו מאוד על החדרים המרווחים. מהר מאוד התארגנו והתמלאנו באנרגיה לגלות סוף־סוף את העיר ולהכיר את שותפינו ושותפותינו מהחילופים מישראל.

כבר זמן קצר לאחר ההגעה נפגשנו עם הקבוצה הישראלית בחדר המשותף. השיחות הראשונות החלו לזרום במהירות - שמות, תחביבים ונקודות דמיון ראשונות הוחלפו. למרות הזמן הקצר, המפגש הרגיש טבעי ומוכר, והקשרים הראשונים כבר נוצרו.

אולם לא נותר לנו הרבה זמן, שכן כבר אחר הצהריים עמדה על הפרק הפעילות המשותפת הראשונה: סיור מודרך בעיר קרקוב. בשתי קבוצות מעורבות יצאנו לדרך דרך העיר העתיקה - עברנו ליד מבנים היסטוריים, בתי כנסת עתיקים וטירות מרשימות. למרות שהתוכן של הסיור היה מרתק, רבים מאיתנו השתמשו בהזדמנות כדי להכיר אחד את השנייה טוב יותר. צחקנו הרבה, שוחחנו, והונח היסוד לקהילה מתהווה.

לאחר הסיור השתתפנו בסדנה במוזיאון היהודי של גליציה, שהייתה אמורה להכין אותנו לתכנים של הימים הבאים. הסדנה עסקה בחייהם של יהודים בפולין - לפני, במהלך ולאחר השואה. הסיור בתערוכה היה מרשים מאוד: התמונות והסיפורים האישיים הפכו את הנושא למוחשי ומעיק בעת ובעונה אחת. בקבוצות קטנות עבדנו על ביוגרפיות אישיות, דנו ברשמים שלנו ופיתחנו הבנה עמוקה יותר להיקף האירועים. גם חלק זה של היום תרם רבות להתגבשות הקבוצה ולמיקוד המשותף בהתמודדות עם ההיסטוריה.

הערב עמד בסימן של מפגש ויחד. הלכנו כולנו יחד למסעדה, שם ישבנו סביב שולחנות קבוצתיים ארוכים, טעמנו מנות יהודיות מיוחדות וחגגנו את החברויות החדשות שהתחילו להיווצר. האווירה הייתה חמה, פתוחה ושמחה - סיום נפלא ליום מלא התרחשויות.

לאחר הארוחה יצאנו לטיול קצר ברחובות קרקוב בלילה, וסיימנו את היום בכמה סיבובי טאקי בהוסטל. צחקנו, שיחקנו וסיפרנו עוד ועוד. היום הראשון היה הצלחה מוחלטת והגביר את הסקרנות לקראת מה שעוד עתיד לבוא.

יום 2

הנסיעה לשם עוד הייתה כל כך חסרת דאגות. צחקנו יחד, שוחחנו עם הישראלים על התרבויות השונות שלנו, נהנינו מאוד - מבלי לשער בכלל מה עומד לקרות. אך כבר כשעברנו בשערי מחנה הריכוז הראשי אושוויץ I, בזמן שהוקראו שמות הקורבנות שמתו באושוויץ, היה ברור שהמקום הזה יכה בנו בעוצמה רגשית עמוקה.

הרשמים מאושוויץ I היו קשים לעיכול. מבני הלבנים האדומים נחרטו בזיכרוננו. במיוחד הצריפים שבהם נתלו תמונות הקורבנות, כמו גם כמויות השיער, הנעליים והמזוודות - המחישו את ממדי אבדן צלם האנוש. המראה של נעלי הילדים הקטנים והלוחות שסיפרו את סיפוריהם של ילדים שנרצחו השאירו רבים מאיתנו אילמים. הרעיון שמאחורי כל אחד מהפריטים האלה עמדו בני אדם עם משפחות, חלומות ותקוות - שכולם נגזלו מהם - היה מזעזע במיוחד. מספר הילדים שנרצחו והניסויים הרפואיים האכזריים שבוצעו בהם השאירו אותנו בתחושות של תדהמה וזעם.

שוב ושוב שאלנו את עצמנו:

איך יכלו בני אדם לעשות דברים כאלה לבני אדם אחרים ?איך יכלה התוכנית הזו לרצח שיטתי של מיליונים להתבצע - בתכנון קר, בדם קר, ובמקרים רבים באדישות מוחלטת?

רגע עוצמתי במיוחד היה כאשר עמדנו יחד עם הישראלים, יד ביד, תחת דגל ישראל. באותו הרגע הרגשנו מחוברים - כצאצאים של הקורבנות והתוקפים, הזוכרים יחד את העבר הנורא שלנו ומתחייבים לעתיד טוב יותר.

גם השיחות האישיות עם הישראלים היו מרגשות מאוד. אחד מהם אמר שהזיכרון המשותף הזה מהווה עבורו צעד לעבר ריפוי. המפגש הזה הראה לנו עד כמה חשוב לא רק לזכור, אלא ללמוד יחד - ולצמוח יחד.

למרות שכמה מאיתנו ניסו לשמור על ריחוק רגשי מסוים, היו רגעים שבהם זה פשוט לא היה אפשרי - במיוחד כשצעדנו ברחובות שבהם בעבר נשפך כל כך הרבה דם. הרגשנו צמרמורת - וגם בושה. לא רק בגלל מעשי העבר, אלא גם על כך שלקח כל כך הרבה זמן עד שמפגש כזה יכול היה להתקיים.

ובכל זאת, בסופו של דבר, כולנו אסירי תודה על החוויה הזו. תודה על המפגשים, השיחות, הזיכרון המשותף - ועל התקווה שבעזרת הקשר הזה נוכל לבנות עתיד שבו דבר כזה לא יקרה שוב לעולם.

יום 3

אחרי לילה קצת קצר יותר, הגיע היום השלישי של מסענו. מחוזקים בקפה ובמאפה טרי מהמאפייה ממול, התכנסנו מול ההוסטל שלנו. האווירה הייתה טובה, וכולנו היינו סקרנים לדעת מה יביא היום.

לאחר זמן קצר, כשגם אחרוני המאחרים הצטרפו, יצאנו לדרך לכיוון תחנת האוטובוס, וכבר ישבנו כולנו יחד באוטובוס. שוחחנו, העמקנו חברויות, למדנו זה מזה ושיחקנו קלפים יחד.

לאחר כשעה של נסיעה דרך האזורים הכפריים של פולין, הגענו ליעדנו: אושוויץ-בירקנאו. מזג האוויר - ערפילי וגשום - התאים באורח מצמרר למה שציפה לנו בתוך מחנה ההשמדה. לרוע המזל, נאלצנו לוותר על ההליכה הסמלית בת שלושה קילומטרים מ"אושוויץ I" ל"אושוויץ II-בירקנאו" - אשר נועדה לשקף את המציאות הקשה שלפני 80 שנה - והשתמשנו באוטובוס במקום.

למרות זאת, ציפינו בדריכות לרגע שבו נוכל סוף סוף ללכת את המטרים האחרונים מהחניה אל שער בירקנאו, הידוע לנו כבר מהאינטרנט ומהלימודים.

בהגיענו למקום, הקבוצה התחלקה שוב - כמו ביום הקודם - לשתי קבוצות שהצטרפו כל אחת לסיור מודרך שנמשך כשלוש שעות.

תחילה פנינו ימינה, דרך צריפי השינה לשעבר ושירותי השדה של הגברים, שם נחשפנו לתנאי החיים הקשים והבלתי אנושיים של אותה תקופה.

משם המשכנו אל הרמפה - מסילת הרכבת הידועה. שם קיבלנו הסבר מעמיק יותר על ההובלה למחנה ועל תהליך הסלקציה. מימיננו נפרש שטח כמעט אינסופי של יסודות וארובות - השרידים של צריפי השינה והמטבחים של הגברים, שהיו כולם עשויים עץ.

לאחר מכן עברנו אל שמאל, אל צריפי הלבנים ששימשו את הנשים והבנות. גם כאן שמענו על תנאי החיים הבלתי נסבלים והשגרה הקשה של אותה תקופה.

לפתע, עמדנו מול חורבות תאי הגזים והמשרפות מספר 2 ו-3. למדנו על מבנם ועל הזוועות שהתרחשו בתוכם. מעולם לא היינו קרובים כל כך למה שביצעו אבותינו. סמוך למקום ניצבו גם לוחות זיכרון בשפות רבות להנצחת הקורבנות - ושם קיבלנו זמן שקט לעצמנו. רק שם- במעט גובה - הצלחנו באמת להבין את גודל השטח. אפילו מהנקודה הגבוהה, לא הצלחנו לראות את כולו במלואו.

משם המשכנו דרך מתקני הטיהור אל מבנה ה"סאונה", ששימש לחיטוי (ושמו האכזרי בא לצורכי הסוואה), ולאחר מכן אל המחסן שממול - שנקרא באופן ציני "קנדה". מאחורי השם המחויך הסתתר המחסן שבו אוחסנו החפצים האישיים שהוחרמו מהאסירים. במיוחד הרשים אותנו מספר היסודות שנותרו, ויטרינה עם חפצים אישיים שנמצאו בחפירות, וכן מכסה עץ מכוסה בפרחי ורדים.

בהמשך ביקרנו גם במשרפה 5, שם שמענו על ניסיונות הבריחה של אנשי האס-אס מפני בעלות הברית ועל פיצוץ תנורי השריפה. האווירה, שהייתה כבר ממילא כבדה וטעונה רגשית, הועצמה עוד יותר על ידי סיפורים אישיים של מדריכנו, אשר הכיר מקרוב אנשים שחוו את הזוועות הללו בעצמם.

עצרנו לזמן ארוך יותר ליד משרפה 6. המיקום שלה - בסמוך ליער קטן ולשדה ירוק - היה תמים למראה, אך שימש בזמנו לזוועות בלתי נתפסות. השדה שלפניה, שנראה כה רגיל, שימש בעבר לשריפות גופות באוויר הפתוח.

לאחר מכן עשינו את דרכנו חזרה לשער המחנה. חלק מהישראלים צילמו שם תמונות עם הדגלים שלהם. לאורך כל המסלול - וגם קודם לכן - שיתפנו זה עם זה את התחושות והמחשבות שעוררו בנו המקומות שראינו. התמונות האלה, וגם המראה של תלמידים שעוטפים את עצמם בדגל ישראל, הותירו רושם עז. אושוויץ היה המקום היחיד מחוץ לישראל שבו הרגישו בטוחים מספיק כדי לעשות זאת.

כשהתכנסנו שוב כולם, חזרנו אל האוטובוס - תוך כדי שיחה על כך שבסמוך לשער המחנה, כ-200 מטרים בלבד ממנו, עמד דוכן שמכר שווארמה וחטיפים - מראה שגרם לכולנו לתחושת אי-נוחות עמוקה.

לאחר רגע של בהלה, כשנדמה היה שהאוטובוס לא יניע יותר - והתחלנו לדמיין שניתקע במקום - הצלחנו לבסוף לצאת לדרך חזרה לקרקוב. חלק מאיתנו תפסו תנומה קלה, ובסופו של דבר חזרנו בשלום להוסטל.

כל אחד לקח לעצמו קצת זמן שקט, אך לא להרבה זמן - הרי הזמן שלנו יחד היה מוגבל. התקלחנו, החלפנו בגדים ויצאנו, רובנו, להרפתקה לילית נוספת.

בהתחלה צעדנו קצת אל מחוץ למרכז, אל קניון, שבו כמובן הצלחנו לאבד אחד את השני, כך שבילינו יותר זמן בחיפוש חברים מאשר בקניות. לאחר הלחץ הזה, התכנסנו שוב במרכז העיר וחיזקנו את עצמנו במנות רחוב פולניות - פחות או יותר אותנטיות - לפני שיצאנו להליכה לילית רגועה .בין אם הקשבנו למוזיקה, איזנו את עצמנו על מעקות או ניסינו את סבלנות הקופאיות הפולניות ב־Żabka, היה לנו זמן בלתי נשכח ומלא שמחה.

לבסוף חזרנו להוסטל, שם שיחקנו, רקדנו, ודיברנו עוד ועוד – על היום שחווינו, או על כל דבר אחר בעולם. ורק אז, באיחור קל, הלכנו לישון.

יום 4

היום הרביעי התחיל באווירה רגועה ונעימה. בבוקר היה לנו זמן חופשי, אותו בילינו יחד. במהלך ארוחת הבוקר הארוכה עם שותפינו הישראלים, הורגשה תחושת היכרות. תוך כמה ימים בלבד, קבוצה של בני נוער הפכה לשתי קהילות מחוברות. הביישנות הראשונית נעלמה — דיברנו בפתיחות, צחקנו ונהנינו מהחברה המשותפת.

לאחר מכן, רבים מאיתנו יצאו לעיר. במזג אוויר נעים, טיילנו ברחובות קרקוב, התפעלנו מהאדריכלות, טעמנו ממאכלים מקומיים והכרנו את העיר טוב יותר. השעות הבלתי פורמליות הללו היו יקרות ערך כמו התוכנית הרשמית: הן אפשרו לנו להעמיק את הקשרים, לגלות מכנים משותפים ולדון בהבדלים תרבותיים — ללא לחץ או ציפיות.

בשעות אחר הצהריים, השתתפנו בשיחה מרגשת עם ניצולת שואה. פגשנו את לידיה מקסימוביץ', ששרדה את מחנה אושוויץ והסכימה לשתף אותנו בסיפורה. דבריה על ילדותה במחנה היו קשים להבנה. רגע מצמרר במיוחד היה כאשר הראתה לנו את מספר האסיר המקועקע שלה — סמל לעבר שאסור לשכוח. סיפוריה על ד"ר מוות מנגלה גרמו לכולנו צמרמורת, ולא הפסקנו לשאול את עצמנו כיצד ילדה כה צעירה הצליחה לשרוד זוועות כאלה.

משפט שאמרה במהלך השיחה נחרט בלבנו:

"לאחר ששוחררנו, שיחקנו ברחוב 'סלקציה' — עבורנו, זה היה נורמלי."

מילים אלו חודרות עמוק. הן מראות כיצד האימה חדרה לדמיונם של ילדים, כיצד הבלתי נתפס הפך לשגרת חיים. השיחה עם גברת מקסימוביץ' הייתה לא רק אינפורמטיבית אלא גם אנושית מאוד. זו הייתה קריאה שקטה לכולנו לקחת אחריות, לא לשכוח את ההיסטוריה ולעמוד פעילים למען האנושות.

בערב, התכנסנו לחגוג יחד את השבת — רגע משמעותי נוסף בחילופי התרבות שלנו. במוזיאון היהודי גליציה, קיבלו את פנינו עם מזנון חגיגי ומגוון של מאכלים טעימים. האווירה הייתה שמחה וחמה. ניגנו יחד, שרנו, רקדנו וצחקנו רבות. החגיגה הייתה הזדמנות נפלאה לא רק ללמוד על התרבות היהודית אלא גם לחוות אותה ממקור ראשון.

שיא בלתי צפוי היה השלג שירד לפתע. הפתיתים הראשונים עוררו התרגשות טהורה. רבים מאיתנו רצו החוצה, צילמו או פשוט רקדו בשלג. הרגעים הקטנים והספונטניים הללו הפכו את הערב לקסום באמת. השילוב של מוזיקה, משחקים, ריקודים ושמחה אפשר לנו לשכוח את העולם לרגע קצר.

בחזרה בהוסטל, היום הסתיים בשקט. בקבוצות קטנות, שיחקנו טאקי, שמענו מוזיקה ודיברנו על מה שחווינו. רבים דיברו על השיחה עם הניצולה, אחרים הרהרו על החילופים בכלל. שוב התברר: מקבוצה של צעירים משתי מדינות, נוצרה קהילה אמיתית — מעוצבת על ידי כבוד הדדי, פתיחות וסקרנות.

יום 5

לרבים מאיתנו, היום החמישי התחיל בשינה מאוחרת — חגגנו את השבת עד שעות מאוחרות. מכיוון שמורינו לא תכננו פעילויות מרכזיות ליום זה, לקחנו את העניינים לידיים וארגנו את לוח הזמנים בעצמנו.

חצי מהקבוצה הגרמנית-ישראלית הלכה למרכז קניות כדי לרכוש מזכרות אחרונות. האחרים המשיכו לחקור את העיר. אחת הקבוצות יצאה לסיור כנסיות ספונטני, ביקרה בכמה כנסיות ברחבי קרקוב וגילתה כמה פנינים נסתרות בדרך.

מכיוון שמזג האוויר היה מהגרועים בטיול, רובנו מצאנו משהו לאכול וחזרנו להוסטל. שם, שיחקנו משחקים שונים והרהרנו בחוויות של הימים האחרונים.

בשעה 17:00, התכנסו התלמידים הגרמנים לשיחה קצרה על השבוע שחלף. עלו הרבה מחשבות ורעיונות — ובמהלך הפגישה הזו נולדה הרעיון לאתר זה.

לאחר השיחה, מישהו הציע לבלות את הערב האחרון כולנו יחד. כך, כ-50 מאיתנו שוטטו ברחובות קרקוב. היעד: ארוחת ערב פולנית מסורתית.

מצאנו במהירות את המקום המושלם — קלאסי לקרקוב — משאיות אוכל. שם, זללנו זפייקנקה ופירוגי. לאחר הארוחה, טיילנו לאורך נהר הוויסלה לטיול לילה. היו צחוקים, ריקודים ושובבות טהורה. ערכנו מרוצים, וחלקנו אף ניסו ריקודים פולניים מסורתיים (עם... תוצאות מעורבות).

בחזרה בהוסטל, התכנסנו כולנו בפעם האחרונה בחדר המשותף — שינה לא הייתה בתוכנית. שיחקנו טאקי ומאו-מאו, ומוזיקה נשמעה בכל השפות: גרמנית, אנגלית ועברית.

ברגע ש-ABBA התחילו לנגן, אף אחד לא נשאר לשבת. שרנו בקול רם את "Major Tom" ורקדנו כאילו אין מחר. אף אחד לא רצה שהלילה ייגמר, כי עמוק בלב, כולם ידעו: זה היה הערב האחרון שלנו יחד.

הדמעות הראשונות החלו לזרום, כשהיום הבא התקרב במהירות. רקדנו בשמחה ועם דמעות בעיניים — כי הפרידה הייתה ממש מעבר לפינה, והשאלה האם ניפגש שוב הפכה קשה להתעלמות.

יום 6

היום האחרון של הטיול שלנו היה גם משהו מיוחד — תערובת של עצב, תודה ורגשות עזים.

מוקדם בבוקר, נפגשנו בפעם האחרונה לארוחת בוקר משותפת. למרות שהאריזה והעזיבה כבר היו באופק, ניסינו ליהנות מהשעות האחרונות שלנו בקרקוב — ועם הישראלים — ככל האפשר.

לפני שיצאנו לשדה התעופה, לקחנו את הזמן להיפרד מכל אחד ואחת באופן אישי. הוחלפו הרבה מילים מהלב. שיתפנו כמה יפה, אינטנסיבית ומעשירה הייתה החוויה הזו עבורנו, וכמה העמקנו להעריך זה את זה. שוב ושוב, הובע התקווה שניפגש שוב בעתיד.

הפרידה עצמה הייתה קשה מאוד, וכמעט שלא נותרה עין יבשה. אף אחד לא רצה להאמין שהטיול באמת נגמר. זו הייתה סערת רגשות: חיבוקים, מילים אחרונות, עוד חיבוקים — פרידה אינסופית שהראתה כמה התחברנו בזמן כה קצר.

חלק מאיתנו יצאו להליכה אחרונה בקרקוב עם הישראלים.

קצת לפני העזיבה, הצטיידנו בחטיפים מהחנות שמתחת להוסטל לנסיעה הארוכה הביתה.

הטיסה חזרה עברה חלק. הייתה לנו עצירה בוורשה, ולמזלנו כולנו ישבנו יחד שוב. רבים ניצלו את הזמן במטוס לשינה ולהתחלת עיבוד החוויה האינטנסיבית והרגשית הזו.

כשהגענו לפרנקפורט, התכנסנו בפעם האחרונה לתמונה קבוצתית ליד איסוף המזוודות ונפרדנו מאלכסנדר יורגס (FAZ) וקרין קאס, שליוו אותנו כנציגת קרן בתה.

תחושת החיבור העמוק עדיין חיה בתוכנו עד היום.

רשמים אחרונים מהתלמידים

"מסע אינטנסיבי, רגשי ומלמד בצורה בלתי נתפסת. הוא יישאר בזיכרוני לנצח והשפיע עליי מאוד. אני מקווה שגם אחרים אחריי יוכלו לזכות בחוויה הנפלאה הזו."
- לוטה

"חוויה מאוד מרגשת, שכל אדם צריך לעבור לפחות פעם אחת. חבל שמערכת החינוך הגרמנית כוללת כל כך מעט חוויות מעשיות. אני אסיר תודה במיוחד על כך שזכיתי לצאת למסע הזה."
- טיל

"בהתחלה הייתי קצת סקפטי אם המסע הזה באמת שווה את זה, אבל כבר ביום הראשון הבנתי שזה היה שווה בהחלט. החוויות שזכיתי לעבור היו יקרות מפז ובלתי ניתנות להשוואה לשום דבר אחר."
- לנני

"המסע הזה פתח לי כל כך הרבה זוויות חדשות. פתאום לא היו רק עובדות - אלא סיפורים של משפחות. זה ריגש אותי עמוקות, ואני אסירת תודה על כך שזכיתי לקחת חלק במסע הזה."
- אנה

"המסע הזה היה חוויה מיוחדת שהביאה לי את מה שלמדתי בבית הספר על השואה בצורה הרבה יותר עמוקה. לעמוד יחד עם תלמידים ישראלים במקומות שבהם התרחשו הזוועות - זו חוויה שנוגעת בלב. זה הראה לי עד כמה חשוב לזכור את מה שקרה ולקחת על עצמנו אחריות. ובתוך כך גם הבנתי: לא משנה איפה מישהו נולד - כולנו בני אדם."
- יונאס

"המסע הזה יישאר חרוט בזיכרוני לנצח. למדתי כל כך הרבה על עברו האפל של עמי. במקביל זכיתי ליצור חברויות חדשות - במיוחד עם המשתתפים הישראלים. איך שהם תמכו בי רגשית באושוויץ - את זה אני לא אשכח לעולם. זה ריגש אותי מאוד להרגיש שהם לא רואים בי את 'הגרמני הרע'. להיות חלק מהמסע הזה איתם הייתה בשבילי זכות גדולה. הוא עיצב אותי והראה לי בצורה עוצמתית עד כמה חשוב להילחם היום באופן פעיל נגד קיצוניות - כדי שדבר כזה לעולם לא יחזור על עצמו."
-פלוריאן

FAZ מאמר של

במהלך כל המסע שלנו, ליווה אותנו העיתון הגרמני Frankfurter Allgemeine Zeitung (FAZ), שתיעד את חוויותינו והתרשמויותינו במאמר מפורט. ברצוננו להודות במיוחד לעיתונאי אלכסנדר יורגס, שליווה אותנו מההתחלה ועד הסוף. מר יורגס ניהל שיחות עמוקות ופתוחות איתנו ועם המשתתפים הישראלים — הן במהלך התוכנית הרשמית והן ברגעים שקטים יותר.

אנו אסירי תודה לאלכסנדר יורגס על נוכחותו המחויבת, אוזנו הקשבת ועבודתו המקצועית, שסייעו לשמר ולכבד את המסע המיוחד הזה. מאמרו אינו רק זיכרון יקר עבורנו, אלא גם קול עוצמתי המדגיש את החשיבות וההשפעה של המפגש יוצא הדופן הזה.

הוֹדָיָה

בשם כל המשתתפים במסע הפרויקט השנה לקרקוב ואושוויץ במסגרת תוכנית החינוך על השואה של בית הספר Geschwister-Scholl-Schule Bensheim, אנו רוצים להביע את תודתנו הכנה לכל מי שאיפשר את הפרויקט המיוחד הזה, תמך בו וליווה אותנו לאורך הדרך.

תודות מיוחדות למורים שטפן טריר, גרהילד הופ-רנר ופטריק בורכרט מבית הספר Geschwister-Scholl-Schule Bensheim. עם מחויבות מדהימה וכישרון ארגוני, הם תכננו ופיקחו על כל המסע. גם אתגרים בלתי צפויים — כמו ביטול הטיסה היוצאת — טופלו במקצועיות. מאמציהם הבלתי נלאים אפשרו את המסע הבלתי נשכח הזה עבור כולנו.

אנו גם מודים למוסדות התומכים הרבים, שתרומתם הכספית הנדיבה אפשרה את הפרויקט הזה מלכתחילה.

תודות מיוחדות ל:

תודות לתמיכה זו, תלמידים יכלו לצבור חוויות ייחודיות שמעבר לכיתה וישארו בזיכרון לאורך זמן.

תודה רבה גם לקרין קאס מקרן בתה, שליוותה ותמכה בנו לאורך כל המסע, ולאלכסנדר יורגס מ-FAZ, שתיעד ותיעד את התרשמויותינו בצורה עיתונאית.

תודתנו העמוקה ביותר נתונה ללידיה מקסימוביץ', ניצולת השואה שפגשנו בקרקוב. נכונותה לשתף את סיפור חייה העוצמתי נגעה בנו עמוקות ותישאר איתנו תמיד.

תודה שוב לכל מי שסייע להפוך את הפרויקט יוצא הדופן הזה להצלחה!

קריאה לתרומות

!התמיכה שלך חשובה

במהלך מסע הפרויקט שלנו לאושוויץ במסגרת תוכנית החינוך על השואה של בית הספר Geschwister-Scholl-Schule Bensheim, פגשנו שני תלמידים ישראלים — ויקטור ודימה. הם הגיעו לישראל ללא משפחותיהם וכעת — בשלב המעבר בין סיום הלימודים לגיוס לצבא — ללא מקום מגורים קבוע.

בישראל עובר הסבה של אוטובוס ליחידות דיור ניידות לתמיכה בצעירים במצבים כאלה. אנו רוצים לתמוך ביוזמה זו באופן פעיל — מתוך ידידות, סולידריות ותחושת אחריות משותפת.

כבר גייסנו 1,250 אירו, אך עדיין נדרשים כ-6,000 אירו.

צוות מסור של כעשרה תלמידים שהשתתפו במסע עובד קשה על מאמצי גיוס תרומות נוספים. התרומות נאספות על ידי אגודת ידידי בית הספר Geschwister-Scholl-Schule ויועברו לישראל בקיץ.

אנא שקול לתרום — כל תרומה עוזרת!

ניתן להנפיק קבלה על התרומה לפי בקשה.

תודה על תמיכתך ברוח האנושיות והאחריות הפעילה!

#weremember