ום 6

בשבת פגשנו אישה מיוחדת, מוניקה גולדוואסר. אישה מרשימה. שערה היה אסוף בפקעת, לפניה עמדה כוס תה גדולה, ועל פניה חיוך עדין ואוהב.

היא נולדה בשנת 1941 במישלניצה. היא סיפרה לנו בגאווה על הוריה, סלומאה ואדם גולדוואסר, אקדמאים משכילים מאוד ובעלי אמצעים. היא סיפרה לנו גם על סבה, עורך דין מוערך מאוד. כולם היו יהודים, ועל אף שכל המשפחה ידעה על הנאצים ועל תוכניותיהם, הם חשבו שהם מוגנים בזכות מעמדם האקדמי ועושרם. בשנת 1940 נאלצו כל מי שהיה להם בית סמוך לטירת ואוול לעזוב אותו, בין אם היו יהודים ובין אם לאו, ובכללם גם אדם וסלומאה. המשפחה עברה לביתו של הסב ליד מישלניצה. אך שם איבדה המשפחה במהירות את התקווה לשרוד את השואה. בשנת 1942 נורו למוות שכניהם של בני משפחת גולדוואסר, ובעקבות זאת החליטו הוריה של מוניקה להציל לפחות את בתם הקטנה. באוגוסט 1942 גורשה כל האוכלוסייה היהודית של העיר לסקאווינה, מלבד מוניקה. זמן קצר קודם לכן מסרו אותה הוריה למשפחת איכרים נוצרית. היא הייתה אז בערך בת שנה. הנאצים בדקו באמצעות רשימה אם לא נשכח אף יהודי. היעדרה של מוניקה כלל לא הורגש, משום שסלומאה החזיקה בזרועותיה בובה לבושה בבגדיה של מוניקה במקום בתה. עד היום אין לשורדת ודאות אם הוריה נרצחו בירי המוני בשפת היער ליד סקאווינה או במקום אחר.

חלק זה של הסיפור כבר השפיע עלינו בצורה עמוקה. זה שובר את הלב כתינוקת שזה עתה נולדה, לא להיות מסוגלת להיות כמעט בכלל עם המשפחה, או כהורים, לאבד את בתם הקטנה. אבל כולם חייבים כבר להיות מודעים לכך שהנאצים לא רק רצחו בני אדם ופצעו את גופם, דבר נורא מספיק בפני עצמו, אלא גם ניסו לשבור את כולם מבחינה נפשית. משפחת גולדוואסר היא למרבה הצער דוגמה הולמת לכך שגם עושר, הצלחה אקדמית וחריצות לא יכלו להגן על איש מפני הפשעים האכזריים של הנאצים.

מוניקה הייתה בטוחה, לעת עתה. אולם משפחת האיכרים החליטה להעביר את מוניקה למנזר בשולי העיר, בו שהו ילדות קטנות פולניות, יהודיות והונגריות. היו שם בערך 30 יתומות. השכן הישיר של המנזר היה הגסטפו, שבדק בקביעות אם בין הילדות יש גם יהודיות. הנזירות שיקרו כדי להגן על הילדות, אך החיים במנזר היו קשים. היה מחסור במזון, וכאשר היה משעמם לנאצים, הם התחבאו בדירות שסביב המנזר וירו, לשם הנאה בלבד, בנזירות שיצאו לטייל עם הילדות.

חלחלה עברה בגבנו כששמענו זאת.

יום אחד הגיע גבר למנזר, והנזירות ביקשו ממנו לקחת אליו אחת מן היתומות. הוא אמר רק שעליו לדון בכך עם אשתו, והלך. אך הוא חזר עם אשתו. האישה ראתה את מוניקה יושבת בפינה, והחליטה באותו רגע לקחת אותה אליה. בני הזוג דאגו למוניקה, על אף שידעו על מוצאה היהודי. המשפחה הקטנה הסתתרה וחיה עד סוף המלחמה בפחד מתמיד מחשיפה.

לא מזמן ביקרה מוניקה במקומות המחבוא האלה, והיא עצמה נדהמה מעד כמה הם היו קטנים ומלוכלכים. לנו קשה אפילו לדמיין כמה נורא היה לחיות בפחד תמידי במקומות כל כך איומים.

אחרי המלחמה החל פרק חדש עבור המשפחה. מוניקה גדלה בשלווה, מבלי להכיר את סיפורה שלה. רק כאשר אנה, אמה המאמצת, הייתה על ערש דווי, גילתה מוניקה את כל האמת. עבור מוניקה הצעירה, שהייתה אז בערך בת עשרים, העולם קרס. הדבר הרחיק לכת עד כדי כך שהיא הסתירה את זהותה האמיתית אפילו מבעלה.

יום אחד צפתה מוניקה בטלוויזיה. היא ראתה אישה שחיפשה את משפחתה שנעלמה במלחמת העולם השנייה, וזה שינה הכול עבורה. התברר שהאישה בטלוויזיה הייתה למעשה דודתה של מוניקה. השורדת היחידה מבין אחיותיה הרבות של סלומאה. מוניקה יצרה קשר עם הדודה, שחיה בישראל, והן קבעו להיפגש. למרבה הצער, הדודה נפטרה זמן קצר יחסית לאחר הפגישה הזאת. אך אצל מוניקה התעורר העניין. היא רצתה לדעת מי הייתה משפחתה, מה קרה, ובסופו של דבר גם מי היא עצמה. היא מצאה קרובי משפחה נוספים בארצות הברית וביקרה אותם. היא גילתה על עצמה דברים רבים להפליא, ומאז היא חולקת את סיפורה עם אנשים רבים כל כך ברחבי העולם.

חשוב לה מאוד להעביר לנו, לצעירים, עד כמה השואה והמלחמה היו אכזריות, כדי שנהיה מודעים לאחריותנו לכך שפשע כזה לעולם לא יתרחש שוב.