ום 4

ביום השלישי יצאנו לדרך בשמונה בבוקר. תחילה חולקו סופגניות (קרעפל), שבפולין נהוג לאכול לפני תקופת צום הלנט. לאחר מכן הגיע הניתוק החד מן ההווה. נסענו באוטובוס כשעה וחצי לאושוויינצ’ים, ושם ביקרנו, כמו ביום הקודם, באתר מחנה הריכוז וההשמדה. כשהגענו לאושוויץ-בירקנאו, ראינו מיד את הכניסה הידועה עם המגדל הבולט, שמסילות רכבת חוצות את שעריה. האווירה הייתה מתוחה: עמדנו במקום שממנו החלה עבור אנשים רבים כל כך הדרך אל עתיד אכזרי ובלתי ודאי.

חולקנו לשתי קבוצות, ואז החלו הסיורים המודרכים בשעה עשר. הוסברה לנו ההיסטוריה של המחנה: הקמתו בשנת 1940, התפתחותו לאחד ממחנות ההשמדה הגדולים בתקופה הנאצית, ותנאי החיים של האסירים.

התחלנו בצריפים. רבים מהם היו ריקים ונשמרו במצבם המקורי, אחרים שוחזרו. בחדרי השינה לשעבר, שבהם שוכנו עשרות בני אדם בצפיפות קיצונית, לעיתים עד שמונה אנשים על מיטה אחת, ניתן היה לקבל מושג עד כמה החיים כאן היו קשים. באחד הצריפים ניתן היה לראות חדר רחצה ישן. במרכז החדר עמדו בתי שימוש פשוטים, שבשום אופן לא הספיקו למספר העצום של האנשים ובזמן הקצר שניתן להם.

לאחר מכן הלכנו אל המקום אליו הגיעו ברכבות האסירים, ובעיקר היהודים. עם הגעתם היו האנשים לעיתים קרובות עייפים ומותשים, משום שעברו נסיעות ארוכות בתנאים בלתי אנושיים. המדריך שלנו סיפר לנו שלעיתים נדחסו האנשים זה אל זה עד כדי כך שנמחצו. הם נסעו כמה ימים בלי לישון ובלי לאכול. לעיתים רק עם ההגעה והירידה מן הקרון התברר שגופות רבות כבר היו חסרות חיים ורק הוחזקו זקופות על ידי האחרים.

בעת ההגעה למחנה, נאלצו כל האסירים להסתדר בשורה ונערכה סלקציה. זקנים, חולים וילדים הופרדו מיידית ונשלחו לתאי הגזים, מבלי לדעת מהו הגורל הצפוי להם. גם אימהות עם ילדים קטנים נלקחו מיד, כדי למנוע קונפליקטים ואי שקט. סופר לנו שהאסירים שסייעו בקבלה אמרו לילדים לשקר ולציין גיל מבוגר יותר כדי להגן עליהם. נוסף על כך נלקחו גם תאומים בנפרד, משום שנעשו בהם ניסויים.

מן הרציף הלכנו לאורך דרך בוצית מאוד, שלאורכה גדרות תיל ומגדלי שמירה, ישירות לצד אינספור צריפים. בסך הכול חולק המחנה לארבעה אזורים, ואפילו תוכנן להרחיבו עוד יותר. אנחנו הלכנו בין שניים מן האזורים האלה.

הזיכרון מן הדרך המכוסה בבוץ הזאת, שבה שקעו נעלינו עמוק, יישאר גם עבור אחת המדריכות שלנו חוויה בלתי נשכחת. היא הזכירה זאת מאוחר יותר בשיחת העיבוד של הסיור ושיתפה אותנו במחשבותיה. בתוך כך היא הרהרה עד כמה “בעיית הבוץ” שלנו הייתה חסרת משמעות לעומת סבלם האמיתי של האסירים, שאיבדו כאן אפילו את נעליהם ולא יכלו להחזירן בגלל הלחץ של האנשים שמאחוריהם. עבורנו, לעומת זאת, זו הייתה ההזדמנות היחידה במקום הזה להתנתק לרגע, משום שנאלצנו להתרכז יותר ויותר בדרך שלנו ובאנשים שסביבנו. בשאר הזמן היינו מתוחים ומזועזעים ממה שסופר לנו. היחס בין הישראלים לגרמנים היה מכבד באופן ניכר. ובכל זאת, כמה ישראלים סיפרו אחר כך שהם הרגישו לא בנוח להיות במקום הזה יחד עם הגרמנים, משום שלא ידעו איך אנחנו הגרמנים מתייחסים למה שקרה.

היעד הבא שלנו היה "הסאונה המרכזית". הבניין שנשא את השם הזה שימש במחנה אושוויץ-בירקנאו כדי להפשיט את האסירים לאחר הגעתם, לחטא ולרחוץ אותם, לגזור את שערם ולרשום אותם כאסירים במחנה באמצעות מספר שקועקע עליהם שם. החדרים הדלים והמבנה הענייני רמזו על הארגון השיטתי, הצמצום וההגבלות שאפיינו את חיי היום-יום במחנה. חשוב להבהיר שוב שהאנשים עברו בתהליך הזה השפלה מוחלטת ושלילת אישיות. כל השלבים הללו בוצעו בצורה האכזרית ביותר. כך למשל, הם נאלצו לעמוד זמן רב עירומים בזמן שהתייבשו, והוכו שוב ושוב.

בדרך ל"סאונה המרכזית" הגענו גם אל חורבות תאי הגזים והמשרפות. יכולנו לראות את השרידים, שנשאו סימני הרס והתפוררות. המדריכים שלנו הסבירו את תפקוד המבנים ותיארו את מהלך הדברים. התיאור שלהם הבהיר שוב עד כמה הכול נעשה כאן באופן מתוכנן, שיטתי וחסר כל חמלה. נוסף על כך שמענו גם על ההתנגדות המזוינת של אסירים יהודים ב-7 באוקטובר, 1944. אסירים אלה אולצו לעבוד כזונדרקומנדו במשרפות ובתאי הגזים, והתנגדו לחיסולם הצפוי. במהלך זה הצליחו האסירים, לפני שנרצחו, להרוס במידה רבה את קרמטוריום 4 באמצעות הצתה.

לאחר הסיור התכנסנו כולנו ליד אנדרטת ההנצחה, שם קיימו חברינו הישראלים לטיול טקס זיכרון. הם שרו שירים, וסיפרו סיפורים שונים ובעלי משמעות. מרגשת במיוחד הייתה עדותו של תלמיד אחד, שקרא בקול את הזיכרונות הכתובים של סבתא רבתא שלו, שגורשה לאושוויץ. רבים התרגשו מאוד, והחוויה הרגשית המשיכה עוד זמן רב.

בחזרה בקרקוב היה שאר היום פנוי. למרות, ואולי דווקא בגלל, הרשמים המטלטלים, חלק ניצלו את הזמן לסיור בעיר, בעוד אחרים הלכו לקניות או ביקרו במסעדה פולנית טיפוסית. בערב נפגשו עוד כמה מן התלמידים במרכז העיר קרקוב, לפני שכולם סיימו את הערב באכסנייה.

במבט לאחור אפשר לומר שעלינו להזכיר לעצמנו שוב ושוב עד כמה חיינו מוגנים וכמה פריבילגיות אנו חווים מדי יום. לעיתים קרובות מדי אנו שוכחים שהבעיות שלנו היום הן פעמים רבות חסרות משמעות לעומת מה שאנשים נאלצו לעבור בעבר. אנחנו, כמשתתפי המסע המשותף הזה, למדנו רבות, אך גם אם ראינו את המחנה הזה במו עינינו ושמענו את הסיפורים באוזנינו, האכזריות האנושית הזאת נותרת בלתי נתפסת, וגם את מה שהתרחש שם אין באמת אפשרות לחוות מחדש. שבנו והבנו עד כמה חשוב שחלק זה של ההיסטוריה שלנו לעולם לא יישכח, ושכולנו נושאים באחריות להיאבק נגד תופעות כאלה.