ום 3

הנסיעה באוטובוס לאושוויץ הייתה שונה כבר מן ההתחלה. עבור רבים מאיתנו זו הייתה הפעם הראשונה שם, היום הראשון, ואפשר היה להרגיש זאת. דיברנו באוטובוס, אבל השיחות היו שונות מן הרגיל. הרבה נסב סביב הציפיות שלנו: איך זה יהיה? אך גם על דברים רגילים לגמרי, כמו מה אכלנו לארוחת הבוקר. היה אפשר להרגיש שכל אחד מנסה איכשהו להכין את עצמו, גם אם לכולם היה ברור שכמעט אי אפשר באמת להתכונן לכך.

התמונה הראשונה שיש לרבים בראש כשהם חושבים על אושוויץ היא הכתובת “Arbeit macht frei”, "העבודה משחררת". לעמוד ממש מולה היה רגע שקשה מאוד לתאר. הכול נעשה פתאום ממשי. כבר לא רק תמונה מן האינטרנט או משיעור, אלא ממש מולנו. מוחשי. קרוב. ודווקא זה הפך את הדבר למפחיד כל כך.

המחשבה שאנשים ראו את המשפט הזה ואולי אפילו האמינו לו כמעט בלתי נסבלת. העובדה שהם הבינו רק בהדרגה מה באמת קורה, העסיקה אותי מאוד.

הבניינים נראו במבט ראשון כמעט לא מזיקים, כמעט רגילים. ובכל זאת, באותו זמן בדיוק ריחפה מעל הקבוצה אווירה קודרת ומעיקה.

רק כאשר עמדנו בתוך הגדרות, התברר באמת עד כמה הכול עצום. שוב ושוב חלפה בראשי המחשבה שכמעט בכל מקום שבו עמדנו, אנשים מתו. וגם אם לא מתו שם פיזית, הם נשברו שם נפשית ופסיכולוגית, וכך מתו מבפנים.

כנראה שרבים הבינו רק בהדרגה שהם מנוצלים שם באופן שיטתי. אפשר היה לראות זאת גם אחר כך במוזיאון, כאשר אנשים הגיעו עם מזוודות, עם חפצים אישיים, חלקם אפילו עם משקפי שמש. כמעט לא היה מי שבכה. רבים פשוט לא ידעו מה מצפה להם.

במקביל עלתה בי גם שאלת האשמה. המחשבה שאולי אבות סבותיי שלי עצמם תמכו במערכת הזאת הייתה קשה להבנה ומכבידה מאוד. יחד עם זאת, הישראלים הבהירו לי שאין לי אשמה בכך, אבל גם נעשה לי ברור שיש לי אחריות לכך שזה לא יקרה שוב.

במהלך הסיור עברנו בכמה מבנים וראינו באילו תנאים נאלצו האנשים שם לשרוד, בכוונה אינני אומר לחיות, אלא באמת רק להתקיים. הם חיו במינימום הקיומי המוחלט. עד היום עולה בי שוב ושוב השאלה: איך אנשים מסוימים שרדו שם זמן כה רב, ואיך הם הצליחו מבחינה נפשית לא לשים קץ לחייהם?

למדנו כמה מעט אוכל היה ושזה בשום אופן לא הספיק. הרעב היה תמיד נוכח, ולכן כל הקורבנות נעשו כחושים ובגופם לא נותרה עוד אנרגיה. עם כל חדר שנכנסנו אליו, האווירה נעשתה כבדה יותר.

עם הזמן הבנו יותר ויותר עד כמה המצב בתקופה זו היה קיצוני, ובו בזמן הוא נעשה יותר ויותר בלתי נתפס.

רגע אחד שנחרת בי במיוחד היה כאשר אחד התלמידים הישראלים עטף עצמו בדגל ישראל. זה גרם לי לחשוב. שאלתי את עצמי כיצד בכלל יכול היה להתרחש מצב שבו הגיעו להדרה כה קיצונית של יהודים, או של אנשים בעלי אמונות דתיות אחרות.

באותו זמן הבנתי גם כמה אחריות מוטלת עליי עצמי: לא לשפוט אחרים, לא להחזיק בדעות קדומות, ולראות כל אדם כפי שהוא, בן אדם, בדיוק כמו כולנו.

באחד המבנים היה ציטוט שנגע בי במיוחד:

הציטוט הזה סיכם עבורי את הכול פעם נוספת. הוא מראה שהקורבנות היו בני אדם עם רגשות, עם חיים, עם זהות.

אני חושב שזה בדיוק מה שעלינו לזכור שוב ושוב כאשר אנו רואים מישהו ויש לנו דעות קדומות, או כאשר אנו שופטים אנשים לפי מוצאם, דתם או מראם.

בסוף הסיור עמדנו מול ספר ענק עם מאות עמודים, כל עמוד בגודל של אדם, וכל עמוד מלא בשמות. שמות של קורבנות, קורבנות של פשע שימשיך לחיות דורות רבים ויזכיר לנו שוב ושוב עד כמה חשובים כבוד ואהבת הזולת.

רבים מן המשתתפים הישראלים מצאו בספר הזה שמות של קרובי משפחה שנרצחו.

למרות המצב הזה, הצלחתי באותו רגע גם ליצור קשר טוב יותר עם אחדים מהם. עמדנו שלושתנו יחד ודיברנו על עד כמה כל זה קיצוני ובלתי נתפס.

יחד עמדנו בדקת דומייה כאות כבוד לכ-11 מיליון בני אדם שנרצחו.

אילו היינו שותקים דקה אחת עבור כל אחד מן האנשים האלה, היה מדובר ב-20 שנים, 11 חודשים ו-3 ימים. או 7,638 ימים. המספר הזה המחיש שוב את ממדי הפשע הזה.

בדרך חזרה באוטובוס האווירה שוב הייתה שונה. דיברו יותר מאשר בבוקר. רבים החליפו מחשבות על הרשמים שלהם, על מה שראו ובעיקר על מה שהרגישו.

ובכל זאת נותר ריחוק מסוים בינינו לבין המשתתפים הישראלים. נשארה תחושה מוזרה, המחשבה שאולי סבא רבא שלי היה חלק מן המערכת שרצחה את אבותיהם של אחרים כאן באוטובוס.

המחשבה הזאת הייתה קשה מנשוא, ובו בזמן חשובה כדי להבין איזו אחריות ממשיכה ההיסטוריה להטיל עלינו גם היום.

התלמידים הגרמנים והישראלים נפגשו שוב בעיר בשעות הערב כדי לשוחח על היום, והפעם בקבוצות קטנות יותר, משום שכך היה קל יותר לעבד את הדברים. היה אפשר להרגיש בבירור שמצב הרוח השתפר שוב, ושכל אחד קיבל תחושה כלשהי לגבי מה שמצפה לו ביום הבא. נוסף על כך הייתה תחושה שכקבוצה נוכל לעבור זאת יחד. נוכל להבין מה קרה. נוכל להבין איך אפשר למנוע זאת בעתיד.